"מה השכנים יגידו? מי בכלל יעסיק אותו? פעם עבריין, תמיד עבריין." הדיבור הזה נשמע כמו רקע, אבל מחקרים מצאו קשר בין תחושת סטיגמה לבין קושי להתמיד בטיפול. ויש כאן מקום ייחודי למשפחה: היא יכולה להיות בדיוק בצד השני של המשוואה.
מה המחקרים בדקו
מחקר גדול שפורסם ב-2025 בכתב העת The American Journal of Drug and Alcohol Abuse ניתח נתונים של יותר מ-7,200 מטופלים ב-75 מסגרות טיפול בארצות הברית. מי שדיווחו בכניסה לטיפול על תחושה גבוהה יותר שהציבור מסתכל עליהם בעין רעה בגלל ההתמכרות – היו בעלי סיכוי נמוך יותר להשלים את הטיפול. הקשר נשמר גם אחרי שנלקחו בחשבון גיל, מין, מצב נפשי וסוג החומר. מדובר בקשר סטטיסטי, לא בהוכחת סיבתיות, אבל הגודל של המדגם נותן לו משקל.
ומה קורה אצל אנשים שיצאו מהמערכת הפלילית? מחקר אמריקאי מ-2025 על מבוגרים בלי קורת גג עם היסטוריה של מעורבות במערכת המשפט מצא שתשעים אחוז מהם חוו אפליה בחיי היומיום. אצל אלה עם הפרעת שימוש בסמים חמורה, אפליה על רקע גזעני נקשרה במוטיבציה נמוכה יותר להיכנס לטיפול. גם כאן – קשר, לא סיבתיות, ומדגם ספציפי מאוד. אבל אלה ממצאים שמצדיקים תשומת לב לחוויית האדם, בלי לקבוע שאפליה מסבירה לבדה את המשך הטיפול.
איך זה עשוי להרגיש אחרי שחרור
אדם שחוזר מכלא עלול להרגיש שמגדירים אותו רק כעבריין או כמכור. התחושה הזאת יכולה ללוות ניסיונות להשתלב – בעבודה, בדיור, בזוגיות, בחברה. וכשנדמה לו שכל הדלתות סגורות, המשפט "בכל מקרה אף אחד לא מאמין בי" עשוי להכביד על הרצון להמשיך במאמץ. כשהסביבה מודיעה מראש שהמאמץ לא ייחשב, למה להשקיע?
המשפחה כמאזן נגד
וכאן נכנסת המשפחה. היא יכולה להיות אחד המקומות שמציעים יחס אחר לאורך זמן. בפועל זה נראה פשוט: להתייחס לאדם שבהווה ולא לעבר בלבד; להכיר במאמץ להגיע לטיפול בלי להפוך אותו למבחן; לדבר עליו בשמו ובאנושיות שלו גם כשהוא לא בחדר; ולא לנהל עליו קמפיין תדמית מול הסביבה אלא לתת לו לבנות את התדמית במעשים.
חשוב לא פחות מה לא לעשות: לא לתייג אותו בבית ("המכור שלנו"), לא לספר את סיפורו לאחרים בלי רשותו, ולא לזכור לו את העבר בכל ויכוח. גם השפה בבית ראויה לתשומת לב, במיוחד כשהבית אמור להיות מקור לתמיכה.
והמסר למטפלים
אם אתם מלווים אנשים אחרי כליאה – שני המחקרים האלה הם תזכורת ששאלה קצרה על סטיגמה בכניסה לטיפול אינה מותרות. זו הזדמנות לברר חשש שעשוי להיות קשור לקושי להתמיד, וגם הזמנה לבחון אם השפה של המערכת עצמה מכבידה או מקלה.
כדאי להבחין בין סטיגמה נתפסת לבין עמדה של האדם כלפי עצמו. במחקר על השלמת טיפול נבדקה בעיקר התחושה שהציבור מחזיק בעמדות שליליות כלפי אנשים עם התמכרות. זו אינה אותה שאלה כמו האם אדם מאמין שהוא חסר ערך. ההבחנה חשובה, כי אין טעם לענות לכל קושי חברתי במשפט על ביטחון עצמי. לפעמים צריך לדבר גם על היחס שהאדם פוגש בחוץ.
גם את גבולות המחקר חשוב להשאיר גלויים. המחקר הגדול על השלמת טיפול לא עסק דווקא באנשים לאחר כליאה, והמחקר על אפליה עסק בקבוצה קטנה ומוגדרת של אנשים שחוו חוסר בית ומעורבות במערכת המשפט. אי אפשר להסיק מהם שכל מי שיוצא מכלא ינטוש טיפול בגלל סטיגמה. אפשר ללמוד מהם שכדאי לשאול על חוויות כאלה ולא להניח שהן עניין שולי.
אפשר לפתוח את השיחה בעדינות: האם יש מקום שבו אתה מרגיש שמתייחסים אליך רק דרך העבר? האם אתה חושש שמשהו שסיפרת בטיפול יצא החוצה? מה היית רוצה שנאמר כשאנשים שואלים עליך? אלה הצעות לשיחה, לא שאלון אבחוני. מותר לאדם לא לרצות לענות כרגע, ומותר למשפחה להודות שגם לה קשה עם החשיפה.
כבוד אינו מחיקה של אחריות. אפשר לומר שהייתה פגיעה ושצריך לתקן אותה, בלי לקבוע שהאדם הוא הפגיעה עצמה. אפשר להציב גבול להתנהגות מסוכנת בלי להשתמש בכינוי משפיל. וגם בני המשפחה שנפגעו אינם נדרשים לסלוח מיד או להסתיר את הכאב שלהם כדי להיראות תומכים. המטרה היא לא שתיקה, אלא שפה שמאפשרת לדבר על מעשים ועל שינוי בלי לצמצם אדם לתווית אחת.
אם המשפחה שלכם מתמודדת עם התוויות האלה – מבית או מחוץ – אפשר להקדיש לכך שיחה מסודרת. שיחת ההיכרות הראשונה איתי – רבע שעה, ללא עלות.