"הוא התחיל טיפול, נשמע מלא מוטיבציה, ואחרי חודש פשוט הפסיק להגיע." משפחות מכירות את התסריט הזה מקרוב, והוא לא רק מייאש – הוא גם מסוכן, כי עזיבה מוקדמת של טיפול מעלה את הסיכון להחמרה ולמעידה. שני מחקרים חדשים מנסים לענות על שאלה פשוטה וחשובה: האם אפשר לדעת מראש מי נמצא בסיכון לעזוב, ומה עושים עם המידע הזה?
כמה אנשים באמת עוזבים באמצע?
מחקר שפורסם בכתב העת Substance Use & Misuse ביוני 2025 עקב אחר 136 מטופלים בטיפול קבוצתי להפרעת שימוש באלכוהול. כמעט רבע מהם, 23.5 אחוז, עזבו את הטיפול לפני סיומו. החוקרים בדקו מגוון רחב של מדדים כבר בכניסה לטיפול – דפוסי שתייה ושימוש בסמים, תסמינים נפשיים, תפקוד אישיותי ותפקוד קוגניטיבי – ובדקו מה מבדל בין המשלימים לעוזבים. הממצא הבולט: תפקוד ניהולי – היכולת הקוגניטיבית לתכנן, לעכב ולשלוט בדחפים – ניבא את העזיבה: תפקוד ניהולי גבוה יותר נקשר בסיכון נמוך יותר לעזוב. מעניין דווקא מה שלא ניבא: גורמים דמוגרפיים, דפוסי שתייה ושימוש, תסמינים נפשיים ותפקוד אישיותי לא הבדילו בין המשלימים לעוזבים. לא צריך לחכות לאכזבה כדי לזהות סיכון – אפשר להיערך מראש.
זו בשורה למטפלים, אבל גם למשפחות. אם ידוע ששילוב מסוים של קשיים מעלה את הסיכון לעזיבה, אפשר לבנות סביב המטופל רשת הדוקה יותר מההתחלה: תזכורות, הסעות, ליווי משפחתי, קשר הדוק יותר עם הצוות.
המחקר הקטן מדגיש גם עניין של התאמה אישית: לא כל מטופל זקוק לאותו מעקב. מי שמגיע עם קשיים קוגניטיביים או עם עומס יומיומי כבד זקוק לקצב אחר, לפישוט של מטלות, ולפעמים לשילוב של טיפול פרטני לצד הקבוצתי. שאלה אחת פשוטה בהערכה הראשונית – 'מה עלול להקשות עליך להתמיד?' – פותחת שיחה שיכולה לשנות את התכנון כולו.
והגורם המפתיע? סטיגמה
מחקר גדול בהרבה, שפורסם באוגוסט 2025 ב-American Journal of Drug and Alcohol Abuse, בדק 7,591 מטופלים מ-75 מסגרות טיפול ברחבי ארצות הברית. החוקרים מדדו בתחילת הטיפול 'סטיגמה נתפסת' – המידה שבה האדם מרגיש שהסביבה מסתכלת עליו בעין רעה בגלל ההתמכרות. בניגוד לסטיגמה עצמית, שהיא ביקורת פנימית, סטיגמה נתפסת היא האופן שבו אדם מניח שהסביבה רואה אותו: מה יגידו בעבודה, במשפחה, בחברה.
הממצא היה ברור: רמה גבוהה יותר של סטיגמה נתפסת בכניסה לטיפול ניבאה שיעור גבוה יותר של עזיבה מוקדמת. לא חומרת ההתמכרות לבדה, לא רק המוטיבציה – אלא גם הבושה שאדם נושא איתו לתוך חדר הטיפולים. מי שמשוכנע שכולם רואים בו כישלון, מתקשה יותר להישאר בתהליך שדורש פגיעות ופתיחות.
ואיך מפחיתים סטיגמה נתפסת? המחקר עצמו מצביע על הכיוון: ככל שהסביבה הקרובה מדברת על ההתמכרות כעל מצב רפואי-נפשי שאפשר לטפל בו, ופחות כעל חולשת אופי, כך יורד המחסום. שפה של אשמה מרחיקה אנשים מהטיפול בדיוק ברגע שהם הכי זקוקים לו.
למשפחה יש כאן תפקיד אמיתי
אחד הדברים המעשיים ביותר שאפשר לעשות עוד לפני שהטיפול מתחיל הוא להוריד את חום הביקורת בבית. שימו לב: לא להסכים עם השימוש ולא לוותר על גבולות – אלא להבדיל בין האדם להתנהגות. כשבן משפחה נכנס לטיפול בתחושה שהוא 'הבעיה של המשפחה', הסיכוי שיעזוב גבוה יותר. כשהוא נכנס בתחושה שהוא אדם שמתמודד עם בעיה, ושהמשפחה בצד שלו במאבק הזה – הסיכוי להישאר עולה.
מה זה אומר בפועל?
ראשית, עזיבה מוקדמת היא תופעה נפוצה ומתועדת, לא כישלון אישי של מישהו ספציפי. בערך רבע מהמטופלים במחקר הקטן עזבו – זה חלק מהמציאות הטיפולית, וצריך לתכנן לקראתה ולא להיות מופתעים ממנה. שנית, אפשר להיערך: לבחור מסגרת שמודדת התקדמות ושואלת על שביעות רצון, לדבר בבית על טיפול נפשי כמו שמדברים על טיפול רפואי, ולתת לגיטימציה לקושי להתמיד.
נקודה נוספת שכדאי לשים על השולחן היא מדידה. מסגרות שעורכות מעקב שיטתי אחר נוכחות ושביעות רצון יכולות לזהות התרחקות מוקדם – פגישה שהוחמצה, שתיקה בשיחות – ולפנות באופן יזום לפני שהקשר ניתק לגמרי. פנייה כזאת, קטנה ככל שתהיה, מחזירה לא מעט מטופלים לטיפול.
ושלישית – אם בן משפחה כבר עזב טיפול פעם אחת, זה לא סוף הסיפור. אנשים רבים חוזרים לטיפול בפעם השנייה או השלישית, והפעם הבאה יכולה להיות שונה דווקא בזכות מה שלמדו מהפעם הקודמת: מה לא התאים, מה פספסו, מה צריך שיהיה אחרת. אם אתם רוצים לחשוב איך לעזור לבן משפחה להיכנס לטיפול – ולהישאר בו – אפשר להתחיל בשיחה ממוקדת. שיחת ההיכרות הראשונה איתי – רבע שעה, ללא עלות.
קליניקות: באר שבע, תל אביב, גבעות בר.
קריאה נוספת
- התגמול הקטן שמשנה התנהגות – מה המחקר אומר על טיפול בתגמול מותנה בהתמכרויות
- מה באמת מנבא מעידה אחרי מסגרת שיקום – סקירת ענק חדשה מפרקת את הגורמים, ומה מטפלים לוקחים ממנה
- אשפוז, מסגרת מגורים או טיפול בקהילה – איך מתאימים מסגרת שיקום