"אני לא שותה כדי ליהנות. אני שותה כדי שהראש ישתוק." משפט שחוזר בווריאציות רבות, ובחלק לא מבוטל מהמקרים הוא מוביל לאבחנה שהתפספסה שנים: הפרעת קשב וריכוז, ADHD. הקשר בין ADHD להתמכרויות הוא אחד הקשרים המתועדים והחשובים בתחום, ועדיין – הרבה אנשים מגלים אותו רק כשהם כבר עמוק בבעיה.
מה המחקר אומר על ההיקף
סקירה מקיפה שפורסמה ב-2026 בכתב העת Frontiers in Psychiatry מיפתה את הספרות על מה שנקרא "השערת הטיפול העצמי": מבוגרים עם ADHD משתמשים בטבק, קנאביס, אלכוהול, קוקאין וסמים ממריצים שלא במרשם בשיעורים גבוהים בהרבה מהאוכלוסייה הכללית. ההשערה שחוזרת במחקרים היא שחלק מהשימוש אינו לצורכי הנאה אלא ניסיון – מודע או לא מודע – להקל על תסמיני הליבה: אי-שקט פנימי, קושי בריכוז, חוסר שינה, רגשות גואים.
חשוב לדייק: ההשערה הזאת אינה מחשידה כל אדם עם ADHD כמכור, ואינה פוטרת את השימוש. היא רק אומרת שלפעמים, מאחורי ההתמכרות, מסתתרת מערכת עצבים שמחפשת ויסות – ומוצאת אותו בחומר הזמין.
איך זה נראה בחיים
אצל אנשים עם ADHD, הדרך להתמכרות נראית לפעמים שונה. האימפולסיביות מקצרת את המרחק בין דחף למעשה. השעמום הפנימי דוחף לגירויים חזקים – וחומרים מספקים אותם מיד. הקושי בתכנון ארוך טווח מקשה לשקול היום את מחיר המחר. והרגשת הכישלון המצטברת – שנים של "אתה יכול אם רק תתאמץ" – יוצרת קרקע פורייה להקלה עצמית בחומרים.
וזה עובד גם לכיוון השני: שימוש ממושך בחומרים מחמיר קשב, זיכרון וויסות רגשי – כך שלפעמים קשה לדעת מה היה קודם, ה-ADHD או ההתמכרות. מכאן החשיבות של אבחון מקיף, שמסתכל על כל התמונה ולא רק על אחת מהן.
מה קורה כששניהם יחד בטיפול
מחקר קבוצתי בינלאומי גדול שפורסם בסוף 2024 ב-Journal of Clinical Psychiatry – קבוצת INCAS, שכללה 578 מטופלים עם הפרעת שימוש בחומרים ו-ADHD ב-12 מרכזים בתשע מדינות – בדק איך נראה הטיפול בפועל. הממצא המרכזי: שונות עצומה. אין מסלול אחיד, והטיפול שאדם מקבל תלוי מאוד במקום שאליו פנה. החוקרים ציינו שקיימת מחלוקת מקצועית לגבי הטיפול המועדף במטופלים אלה – ושיש צורך בהנחיות ברורות יותר.
כלומר, אם יש לכם או ליקירכם גם ADHD וגם בעיית שימוש – השאלה אינה רק "איך מפסיקים", אלא "מי מטפל במה, ובאיזה סדר". זו שאלה מקצועית לגיטימית שכדאי להעלות מול הגורם המטפל.
האבחנה המאוחרת
הרבה מבוגרים מגלים את ה-ADHD שלהם רק אחרי שההתמכרות כבר נוצרה. בדיעבד, הם מזהים את הסימנים לאורך כל החיים: הקשיים בבית הספר, חוסר הסדר הכרוני, החיפוש התמידי אחרי גירוי. האבחנה המאוחרת אינה אשמה – היא פשוט חלון שהיה סגור. וכשהוא נפתח, הוא פותח גם אפשרויות טיפול חדשות: טיפול ב-ADHD יכול להקל על חלק מהמנועים שהזינו את השימוש.
מה עם התרופות ל-ADHD
שאלה שעולה תמיד: אם יש היסטוריה של התמכרות, האם בטוח לקחת תרופות ממריצות ל-ADHD? כאן בדיוק המחלוקת המקצועית שמחקר INCAS מציין. התשובה הזהירה היא שזו החלטה מקצועית מורכבת, שמתבצעת על ידי פסיכיאטר שמכיר את שני התחומים – עם שקילת היתרונות, הסיכונים והחלופות הלא ממריצות. מה שבטוח: ההימנעות הגורפת מטיפול ב-ADHD אצל אנשים עם רקע של התמכרות אינה פתרון – היא משאירה אותם עם התסמינים שהזינו את השימוש מלכתחילה.
למה זה משנה למשפחה
להורים ובני זוג של אדם עם ADHD והתמכרות, ההבנה הזאת משנה את כללי המשחק. הרבה ממה שנראה כ"חוסר אכפתיות" – איחורים, בזבוז כסף, הבטחות שלא מתקיימות – הוא שילוב של תסמיני הקשב ושל ההתמכרות, ולא בחירה מודעת לפגוע. אין בכך ביטול אחריות או הסבר לכל התנהגות, אבל זו סיבה להערכה מקצועית של שני התחומים: לא רק לחזק את הרצון, אלא לבנות מסגרות חיצוניות, תזכורות, וטיפול בשני הרכיבים יחד.
ועוד נקודה שחשובה למשפחות: ילדים ונוער עם ADHD נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח שימוש בחומרים בהמשך – עוד סיבה שהאבחון והטיפול המוקדמים בילדות אינם עניין של הצלחה בלימודים בלבד, אלא גם של מניעה. הורה שמכיר את הקשר הזה יכול להיות ערני יותר, בלי פאניקה אבל עם עיניים פקוחות.
מה כדאי לבדוק
אם אתם או בן משפחה שלכם מתמודדים עם שימוש בחומרים, וגם מזהים דפוס של פיזור, אימפולסיביות ואי-שקט פנימי – שווה לשאול על הערכה ל-ADHD. לא כדי "למצוא תירוץ", אלא כדי לטפל בכל מה שיש. טיפול בבעיה אחת כשמתעלמים מהשנייה הוא כמו לתקן דליפה באמצע הסירה.
ואם זה נוגע בכם – אפשר להתחיל בשיחה. שיחת ההיכרות הראשונה איתי – רבע שעה, ללא עלות.