"מאז שהתחלתי את הזריקות, אני פשוט פחות רוצה לשתות." סיפורים כאלה מצטברים ברשתות ובקליניקות בשנה-שנתיים האחרונות, מצד אנשים שנוטלים תרופות ממשפחת GLP-1 – סמגלוטיד ודומיהן – לסוכרת או לירידה במשקל. האם יש לזה בסיס? שני מחקרים מהשנתיים האחרונות נותנים ראיות ראשוניות ומעניינות. וחשוב להגיד מיד בהתחלה: התחום הזה נמצא בפיתוח קליני ואינו מוכח מחקרית. אלה אינן תרופות מאושרות לטיפול בהתמכרות לאלכוהול, ואין להשתמש בהן לצורך כזה מחוץ לניסויים או להתוויות המאושרות.
מאיפה ההשערה בכלל הגיעה?
תרופות GLP-1 פועלות על קולטנים במערכת העיכול ובמוח, ומעורבות בתחושת שובע. אבל אותם קולטנים קשורים גם למערכות התגמול במוח – אלה שמגיבות לחומרים ממכרים. מחקרים טרום-קליניים בבעלי חיים הראו שהתרופות מפחיתות צריכת אלכוהול, ונתוני תצפית גדולים רמזו שאנשים שמטופלים בהן שותים פחות. החסרון היה ברור: לא היו ניסויים אקראיים שיבדקו את זה בבני אדם בצורה מבוקרת.
מה מצא הניסוי הקליני הראשון?
הניסוי הקליני הראשון בסוגו פורסם מקוון ב-12 בפברואר 2025 בכתב העת JAMA Psychiatry. מדובר בניסוי שלב 2, כפול סמיות, שבו 48 משתתפים בוגרים עם הפרעת שימוש באלכוהול – שלא חיפשו טיפול – חולקו באקראי לקבלת זריקה שבועית של סמגלוטיד במינון נמוך ועולה, או פלצבו, למשך תשעה שבועות של טיפול אמבולטורי.
הממצא העיקרי: סמגלוטיד במינון נמוך הפחית את כמות האלכוהול שהמשתתפים צרכו במבחן מעבדה של מניעה עצמית של אלכוהול בתום הטיפול, לעומת פלצבו. אלו ראיות ראשוניות אמיתיות – אבל הן גם מוגבלות: מדגם קטן של 48 משתתפים בלבד, משתתפים שלא ביקשו טיפול להתמכרות, מינון נמוך יחסית ותקופת מעקב קצרה. בלשון זהירה: זה פתיח מבטיח, לא תשובה.
ומה רואים בנתוני העולם האמיתי?
מחקר שני, גדול בהרבה, פורסם מקוון ב-21 ביולי 2026 בכתב העת BMJ Open. החוקרים ניתחו רשומות רפואיות של 40,703 מבוגרים עם הפרעת שימוש באלכוהול וגם סוכרת סוג 2 או השמנה, והשוו מי שהחל טיפול בתרופת GLP-1 חדשה – סמגלוטיד או טירזפטיד – למי שהחל טיפול חלופי רלוונטי. התוצאה שנמדדה הייתה אשפוז או פנייה לחדר מיון בגין אלכוהול בתוך שנה מתחילת הטיפול.
בכל ארבע המערכות ההשוואתיות שנבנו במחקר נמצא שמתחילי טיפול ב-GLP-1 היו בעלי סיכון נמוך יותר לאשפוז הקשור לאלכוהול – ההערכות הצביעו על הפחתה של כ-22% עד כ-65% בסיכון היחסי לאשפוז הקשור לאלכוהול, בהתאם להשוואה שנבדקה – כולל השוואות מול תרופות מוכרות להפרעת שימוש באלכוהול. עם זאת, זהו מחקר תצפיתי מבוסס רשומות, לא ניסוי אקראי, ואי אפשר לשלול שאנשים שקיבלו את התרופות היו שונים מלכתחילה. גם כאן – הכיוון מעודד, הוודאות עדיין לא.
איך זה מתחבר למה שמטופלים מספרים?
אחד הדברים המעניינים בסיפור הזה הוא שהוא התחיל מלמטה – לא ממעבדה אלא מדיווחים של אנשים. מטופלים סיפרו לרופאים שלהם שהזריקה שהורידה להם את התיאבון לאוכל הורידה גם את ה'רעש' סביב האלכוהול: פחות מחשבות על שתייה, פחות עניין בכוס הערבית. הרופאים שמו לב, התצפיות נערמו, ורק אז הגיעו המחקרים המסודרים. זו דוגמה נחמדה לאופן שבו מדע קליני מתקדם: תצפית אנושית אמיתית מובילה לשאלה מחקרית, והשאלה נבדקת בכלים קפדניים. אבל אותו היגיון פועל גם בכיוון ההפוך – סיפורים אישיים, מרגשים ככל שיהיו, אינם תחליף לבדיקה מבוקרת, ולכן הזהירות הכפולה כאן נכונה.
ולמי שקורא את זה ומתלבט: השאלה היא לא 'האם התרופה הזאת תפתור לי את הבעיה' אלא 'מהי הדרך הנכונה עבורי להתמודד עם האלכוהול היום, עם הכלים שקיימים ומוכחים עכשיו'. על השאלה הזו אפשר לתת תשובות טובות כבר היום.
אז מה כן אפשר להסיק?
הצירוף של ניסוי אקראי קטן עם מחקר תצפיתי גדול, שניהם באותו כיוון, הוא סימן שהתחום ראוי למחקר רציני – ואכן ניסויים גדולים יותר נמצאים בדרך. אבל למי שמתמודד עכשיו עם הפרעת שימוש באלכוהול, המסר הקליני לא משתנה: קיימים טיפולים מבוססי ראיות, תרופתיים וטיפוליים, שאושרו ונבדקו לשם כך, ואלה הבסיס. מי שכבר מטופל ב-GLP-1 מסיבה רפואית אחרת ומרגיש שינוי בדחף לשתות – שיספר לרופא המטפל ולמטפל שלו, כי זה מידע קליני רלוונטי.
ומה עושים בפועל אם השתייה מטרידה?
אל תחכו ל'תרופת קסם' עתידית. אם אתם שואלים את עצמכם שאלות על השתייה שלכם או של בן משפחה, יש כיום מגוון דרכים: הערכה טיפולית מסודרת, טיפול פרטני מבוסס ראיות, טיפולים תרופתיים מאושרים להפרעת שימוש באלכוהול דרך רופא, וקהילות תמיכה. הבחירה ביניהן תלויה בחומרה, בהיסטוריה ובהעדפות – ובדיוק בשביל זה נועדה שיחת הערכה ראשונה.
אם נושא האלכוהול נוגע בכם – בין אם זו שאלה על ההרגלים שלכם או דאגה לבן משפחה – אני מזמינה אתכם לשיחת ההיכרות הראשונה איתי – רבע שעה, ללא עלות. קליניקות: באר שבע, תל אביב, גבעות בר.