כל מטפל בתחום ההתמכרויות מכיר את התחושה: מטופל שהתחיל בתקווה, החמיץ פגישה אחת, שתי פגישות – ונעלם. נטישת טיפול היא אחת הבעיות היציבות והמתסכלות של התחום, עם שיעורים של כשליש ואף יותר במסגרות רבות. שני מחקרים שפורסמו בשנתיים האחרונות מציעים שני כלים שונים להתמודד איתה: האחד מנסה לנבא מי יעזוב, והשני ממפה מתי בדיוק זה קורה.
האם אפשר לנבא נטישה מראש?
מחקר שפורסם בכתב העת Addictive Behaviors בינואר 2025 לקח גישה של למידת מכונה. החוקרים הפעילו מודל מסוג random forest על נתוני קליטה של 29,809 מטופלים במסגרות טיפול בהתמכרויות בארצות הברית, ובחנו אילו משתנים מנבאים נטישה. המודל הגיע לרמת דיוק מתונה: מדדי AUC בין 0.631 ל-0.671 – טוב משמעותית מניחוש, אך רחוק מוודאות.
המספר הזה דורש תרגום קליני. המודל היה חזק במיוחד בצד אחד: כשהוא אמר שמטופל ישלים טיפול, הוא כמעט תמיד צדק (ערך נבואי שלילי גבוה). בצד השני הוא היה חלש: רבים ממי שסומנו כ'עתידים לנטוש' דווקא נשארו. במילים אחרות – הכלי טוב לזהות מי במסלול בטוח, ופחות טוב לדעת מי באמת בסיכון.
אילו משתנים בכלל תרמו לחיזוי? המנבאים החזקים ביותר היו מרכז הטיפול עצמו, סוג התוכנית וגיל המטופל, ואחריהם מצב תעסוקתי ודפוסי שימוש בכניסה. הנקודה הזו חשובה: חלק מהסיכון לנטישה אינו 'באדם' אלא בסביבה הטיפולית, ולכן ניתן לשינוי ארגוני.
המסקנה העולה מכך זהירה: כלי כזה אינו תחליף לשיפוט קליני, אלא לכל היותר מסך הערכה ראשון. הוא יכול לומר למערכת היכן כדאי להפנות תשומת לב נוספת – אבל ההכרעה תמיד אנושית.
ומתי בכל זאת נוטשים?
כאן נכנס המחקר השני, שפורסם בכתב העת Substance Abuse: Research and Treatment באפריל 2025. החוקרים עקבו אחר 1,334 מטופלים במסגרת אשפוז פרטית בשוודיה ומצאו שיעור נטישה של כ-34 אחוז. אבל המספר החשוב באמת היה אחר: כ-52 אחוז מהנוטשים עזבו בתוך 30 הימים הראשונים.
כלומר, החלון הקריטי הוא ההתחלה. השבועות הראשונים – ההתאקלמות, הבדיקה ההדדית בין מטפל למטופל, הרגע שבו הבושה יכולה עוד לגבור על התקווה – אלה השבועות שבהם מטופלים הולכים לאיבוד. מסגרת שרוצה לשמור על מטופליה צריכה למקד שם את המאמץ.
ומבט קליני על הנתונים האלה מבחין בין שני סוגי נטישה: מי שעוזב בהתחלה לרוב עוד לא התחבר למסגרת – לא נוצרה ברית טיפולית, והבושה או הספק גוברים. מי שעוזב באמצע או לקראת הסוף חווה לעיתים קושי בתוכן עצמו: רגשות שעולים, התנגדות לשינוי. שני סוגי הנטישה דורשים תגובה אחרת.
מה מטפל יכול לעשות עם הידע הזה?
ראשית, להקדים: מעקב פרואקטיבי אחרי כל היעדרות ראשונה, שיחת טלפון קצרה, זמינות שמרגישה אמיתית ולא טקסית. שנית, להקשיב למטופל על החיים שמחוץ לחדר: לחצים משפחתיים, לוגיסטיקה, עבודה – אלה לעיתים הגורמים האמיתיים להיעדרות, ואפשר לפתור חלקם יחד.
שלישית, לדבר על הנטישה עצמה. מטופלים רבים לא יודעים שנטישה היא תופעה שכיחה ומחושבת, ושהמטפל מצפה להתלבטויות. נורמליזציה של הקושי – 'רוב האנשים שוקלים לעזוב בשלב כלשהו; בוא נדבר על זה כשזה עולה' – פותחת דלת במקום לסגור אותה.
ורביעית – למסגרות עצמן: הנתונים האלה מזמינים מבט מערכתי. אם שליש מהמטופלים עוזבים, ורובם בהתחלה, יתכן שהבעיה אינה רק 'מוטיבציה של המטופל' אלא גם תהליך הקליטה: כמה זמן מחכים, איך נראית הפגישה הראשונה, ואם מישהו מתקשר אחרי ההיעדרות הראשונה.
יש גם לקח למשפחות: ליווי של בן משפחה בטיפול אינו מסתיים ברגע שהוא נכנס לדלת. דווקא בשבועות הראשונים חשובה הנוכחות התומכת – שאלה פשוטה על הפגישה, נסיעה משותפת, עידוד בלי לחץ. מטופל שמרגיש שהבית איתו נשאר יותר.
ולסיום, מילת זהירות אחת: מודלים סטטיסטיים מלמדים על קבוצות, לא על אדם בודד. אף אלגוריתם לא יודע אם המטופל הספציפי שמולכם ישלים טיפול – אבל שני המחקרים יחד אומרים דבר פשוט: תשומת לב מוקדמת, אנושית וממוקדת בשבועות הראשונים מצילה טיפולים. זה כבר לא סטטיסטיקה – זו עבודה טיפולית יומיומית.
ולמטופלים עצמם, או לבני משפחה שמלווים אותם: אם חשבתם לעזוב – אתם בחברה טובה, וזה בדיוק הרגע לדבר, לא להיעלם. שיחת ההיכרות הראשונה איתי – רבע שעה, ללא עלות.
קליניקות: באר שבע, תל אביב, גבעות בר.
קריאה נוספת
- מה באמת מנבא מעידה אחרי מסגרת שיקום – סקירת ענק חדשה מפרקת את הגורמים, ומה מטפלים לוקחים ממנה
- איך יודעים שהטיפול עובד – על מדידת התקדמות שגרתית בטיפול בהתמכרויות, ולמה היא קשה ליישום
- גם למטפלת מותר להיתקע – מה נותנת הדרכה מקצועית בטיפול בהתמכרויות