"אני לא שותה להשתכר. כוס יין לארוחת ערב, שתיים בסוף השבוע – זה נקרא מתון, לא?" השאלה הזו נשמעת פשוטה, אבל התשובה המדעית לה משתנה ומחמירה בשנים האחרונות. שני מחקרים שפורסמו ב-2026 – האחד מאוסטרליה והשני מניו זילנד – נותנים מבט עדכני ומספרי על מה ש'מתון' באמת אומר מבחינת סיכון בריאותי.
למה בכלל צריך מספרים?
רוב האנשים לא מודדים את השתייה שלהם ב'כוסות סטנדרטיות' אלא בתחושה. הבעיה היא שהתחושה מטעה: כוס יין ביתית נוטה להיות גדולה יותר מכוס סטנדרטית, וסוף שבוע 'חברתי' יכול להצטבר במהירות. ההנחיות הלאומיות נועדו לתרגם מחקר לסיכון מספרי – למשל, כמה כוסות בשבוע מעלות את הסיכון לתמותה או לסרטן הקשור לאלכוהול בצורה מדידה. והמחקרים החדשים מראים שהמספרים האלה צריכים עדכון.
אוסטרליה: 19% יותר סיכון לכל עשר כוסות בשבוע
מחקר שפורסם מקוון ב-10 באפריל 2026 בכתב העת British Journal of Cancer עקב אחרי אוכלוסייה גדולה לאורך חציון של 11.4 שנים, שבהן אובחנו 34,860 מקרי סרטן. כשהחוקרים מדדו את הצריכה כמשתנה רציף, הסיכון לסרטן הקשור לאלכוהול עלה ב-19% לכל תוספת של עשר כוסות בשבוע. מי שצרך יותר מעשר כוסות בשבוע הגיע עד גיל 85 לסיכון מצטבר מוחלט גבוה בכ-4.9% לסרטן הקשור לאלכוהול לעומת שתייה של אפס עד מעט.
מסקנת החוקרים הייתה שהחלק של הסרטנים המיוחסים לאלכוהול באוסטרליה ניכר – וגבוה ממה שהוערך בעבר. במילים פשוטות: אלכוהול הוא גורם סיכון מוכח לסרטן, והסיכון עולה עם הכמות גם ברמות שאנשים רבים תופסים כ'מתונות'.
ניו זילנד: ההנחיות הישנות מתירניות מדי
המחקר השני, שפורסם מקוון ב-19 באוקטובר 2026 בכתב העת International Journal of Epidemiology, מידל את סיכון התמותה הקשור לאלכוהול באוכלוסיית ניו זילנד כדי לבחון את ההנחיות המקומיות. לפי ספריית הסיכונים של ארגון הבריאות העולמי, גברים הגיעו לסף של סיכון 1 ל-100 למוות מיוחס אלכוהול בצריכה של 8.6 כוסות סטנדרטיות בשבוע, ונשים ב-9.2 כוסות בשבוע. כשהחוקרים השתמשו בהערכות מחמירות יותר, הסף ירד לכ-2.7-3.5 כוסות בלבד בשבוע.
מסקנתם חד-משמעית: ההנחיות הקיימות בניו זילנד מיושנות וצריכות עדכון בהתאם להבנות העדכניות על נזקי אלכוהול. ואם מסתכלים רחב יותר – זהו חלק ממגמה עולמית: יותר ויותר מדינות מחמירות את ההמלצות, וחלקן אומרות במפורש שאין רמת צריכה בטוחה לחלוטין מבחינת סיכון לסרטן.
רגע, אז אסור בכלל לשתות?
לא. המחקרים האלה לא אומרים שכל כוס היא אסון, והם לא באים לקחת ממישהו את כוס היין בארוחת החג. הם אומרים משהו אחר ועדין יותר: שהקו שבין 'מתון' ל'מסוכן' נמוך ממה שרובנו מניחים, וששווה לדעת איפה אנחנו עומדים ביחס אליו. סיכון פועל בצורה מצטברת וסטטיסטית – כמו נהיגה בלי חגורה: לא כל נסיעה מסתיימת בתאונה, אבל ההסתברות עולה עם כל קילומטר. מי שמבין את המספרים יכול להחליט במודע כמה סיכון הוא בוחר לקחת, וזו החלטה לגיטימית. הבעיה מתחילה כשאנחנו מחליטים מתוך חוסר ידע – כש'מתון' הוא בעצם עשרים כוסות בשבוע שלא ספרנו.
וכדאי לזכור עוד נקודה: ההנחיות מתייחסות לאוכלוסייה כולה, ולא לכל אדם באופן אישי. גנטיקה, מין, גיל, מצב רפואי ותרופות – כל אלה מזיזים את הרף האישי. אישה בת 55 עם היסטוריה משפחתית של סרטן שד אינה באותו מקום כמו גבר בן 30 בלי רקע רפואי. לכן שאלה כמו 'כמה מותר לי?' ראויה לתשובה פרטנית, לא רק למספר מהכותרות.
אז מה עושים עם זה בבית?
קודם כול, בלי פאניקה ובלי בושה. סיכון הוא לא גזר דין; הוא מידע לקבלת החלטות. אבל כדאי לעשות שלושה דברים פשוטים. ראשית, למדו מהי כוס סטנדרטית וספרו שבוע אחד ביושר – רוב האנשים מופתעים מהתוצאה. שנית, קבעו ימים נטולי אלכוהול בשבוע ושמרו עליהם; זו הדרך היעילה ביותר להוריד צריכה שבועית. שלישית, שימו לב לסימנים שהשתייה כבר לא 'רק הרגל': שתייה כדי להירגע, שתייה לבד, קושי לעצור אחרי כוס אחת – אלה סימנים שמצדיקים בדיקה מקצועית.
יש גם חלופות פרקטיות לטקס הערב: משקאות נטולי אלכוהול שמשמרים את הטקס בלי האלכוהול, הזזת ה'רגע שלי' לפעילות אחרת, או פשוט קביעת כלל ביתי – אלכוהול רק מחוץ לבית, או רק בסופי שבוע. שינויים קטנים כאלה מורידים צריכה בלי תחושת עונש.
ואם הבדיקה העצמית מעלה חשש – שלכם או של מישהו שאתם אוהבים – אפשר לדבר על זה בלי שיפוט ובלי תוויות. אני מזמינה אתכם לשיחת ההיכרות הראשונה איתי – רבע שעה, ללא עלות. קליניקות: באר שבע, תל אביב, גבעות בר.