מכירים את הרגע הזה? החלטתם לאכול משהו קטן, ופתאום הקופסה ריקה. או שרציתם לשנות הרגל, והיום שוב לא נראה כמו שתכננתם. ואז מגיע המשפט: "אין לנו שום משמעת עצמית". לפני שהופכים אותו להסבר היחיד למה שקרה, אפשר לעצור ולשאול: האם יש דרך אחרת לדבר על הקושי, בלי למחוק את האחריות ובלי להפוך כל מעידה לפסק דין על עצמנו?
שני מחקרים חדשים בחנו חמלה עצמית בהקשרים של התנהגויות בריאות. אחד בדק תרגיל כתיבה ואת הקשר היומיומי בין לחץ לנשנושים; השני בחן קשרים לתלות בניקוטין. הם אינם מוכיחים שחמלה עצמית מטפלת בכל התמכרות, אבל מציעים שאלות מדויקות יותר מהמילה "אופי".
ניסוי אחד, שבוע אחד, ויומן אחד
במחקר הראשון, ניסוי אקראי מבוקר, חילקו מאה שישים ושישה משתתפים לשתי קבוצות. קבוצה אחת, שבעים ושמונה משתתפים, ביצעה תרגיל כתיבה אקספרסיבית של חמלה עצמית; הקבוצה השנייה, שמונים ושמונה, הייתה קבוצת ביקורת. אחר כך כולם מילאו במשך שבוע יומן יומי: מה הלחץ של היום, מה היה נעים, מה אכלתם, איך ישנתם, כמה זזתם ומה שתיתם.
בקבוצת הביקורת, ימים עם יותר לחצים וגם ימים עם יותר חוויות חיוביות נמצאו קשורים ליותר נשנושים, ובפרט לנשנושים פחות בריאים. בקבוצת הכתיבה הקשרים הללו היו חלשים יותר או נעדרו. זה ממצא על הקשר בין חוויות היום לאכילה, לא הוכחה שהמשתתפים הפסיקו לנשנש או שאכלו פחות בכל מצב.
חשוב לומר גם מה לא נמצא: התרגיל לא הפחית ישירות את הלחץ או שינה ישירות את התנהגויות הבריאות, ולא הגדיל חמלה עצמית יותר מהביקורת. נוסף על כך, בימים עם יותר חוויות חיוביות דווחה בקבוצת הכתיבה שינה קצרה יותר. לכן התמונה אינה "תרגיל אחד שמשפר הכול", אלא תוצאה ראשונית ומורכבת ממעקב של שבוע.
ומה הקשר לסיגריות?
המחקר השני כלל שלוש מאות שלושים ואחד מבוגרים: מעשנים, מעשנים לשעבר ולא מעשנים. מודל הקשרים נבחן בקרב מאה שישים וארבעה מעשנים בהווה. נמצא קשר עקיף בין חמלה עצמית לתלות בניקוטין, דרך רגש שלילי ותחושת מסוגלות בריאותית. רגש חיובי לא נמצא כמתווך מובהק. מדובר במדדים שנאספו במחקר, ולא בשינוי שהושג בעקבות טיפול.
שימו לב להבחנה: מדובר בקשרים עקיפים בין מדדים, לא בניסוי גמילה מעישון. אי אפשר להסיק שהוספת תרגיל חמלה עצמית תגרום לירידה בתלות, או שהיא מחליפה טיפול להפסקת עישון. אפשר ללמוד שיש טעם לחקור יחד רגשות, תחושת מסוגלות והתנהגות, במקום לצמצם את הסיפור לשאלה מי "רוצה מספיק".
ומה המחקרים לא אומרים על ביקורת עצמית?
המחקרים האלה לא השוו באופן ישיר בין כל צורות הביקורת העצמית, ולא הוכיחו שכל הערה פנימית מזיקה. אם אתם מזהים שאחרי משפט קשה לעצמכם מגיע עוד דחף לאכול או לעשן, אפשר להביא את הרצף הזה לשיחה מקצועית. זו בדיקה של החוויה שלכם, לא מנגנון שהוכח אצל כל אדם במחקרים הללו.
אני מציעה להפריד בין תיאור לבין האשמה: "אכלתי יותר ממה שהתכוונתי" מתאר אירוע; "אין בי שום דבר טוב" כבר הופך אותו לזהות. אפשר לשאול מה קדם לאירוע, מה היה קשה ואיזה צעד מציאותי אפשר לבחור עכשיו. אין צורך להעמיד פנים שהכול בסדר כדי לדבר על מה שקרה בלי השפלה.
אז מה אפשר לעשות עם זה?
בניסוי התבקשו המשתתפים לחשוב על מצב מלחיץ ולכתוב עליו בחמלה, תוך תשומת לב לרגשות ולהקשר האנושי הרחב. אפשר לנסות לכתוב על רגע קשה בשפה שהייתם מוכנים להפנות לאדם קרוב. זו הצעה להתבוננות, לא הבטחה לתוצאה, ולא טיפול מוכח בהפרעת אכילה או בתלות בניקוטין בפני עצמו.
אם הכתיבה לא עוזרת, אין בכך עדות שנכשלתם גם בחמלה עצמית. ואם היא מציפה מצוקה, אפשר לעצור ולבקש ליווי. בטיפול אפשר לבדוק יחד מה אתם מבקשים מהקול הביקורתי לעשות, מה הוא עושה בפועל, ואיזו דרך תגובה מתאימה לכם. הבחירה אינה בין האשמה עצמית לבין התעלמות מהקושי.
כדאי לזכור את גבולות הראיות גם כשממצא נשמע קרוב לחיים: שבוע של יומנים אינו מעקב של שנים, ומחקר קשרים אינו ניסוי טיפולי. אם תרצו לנסות כתיבה, אפשר לשים לב גם למה שלא משתנה ולדבר עליו. זו דרך להישאר סקרנים לגבי עצמכם, במקום לדרוש מתרגיל קצר לפתור בעיה גדולה.
אם אתם מזהים את עצמכם במעגל של לחץ, נפילה וביקורת עצמית, אפשר לדבר על זה. קליניקות: באר שבע, תל אביב, גבעות בר. שיחת ההיכרות הראשונה איתי – ללא עלות.