איך אפשר להתחיל דרך שלמה של החלמה במילים "אנחנו חסרי אונים"? זו שאלה שעולה לא פעם, והיא שאלה טובה, כי הצעד הראשון אכן נשמע למתבונן מבחוץ כמו ויתור.
מי שחי את ההתמכרות יודע שהוא ההפך. זו הפעם הראשונה שמפסיקים להילחם מול העובדות. במשך שנים ההתמכרות הצליחה לשכנע שאפשר לשלוט בה, שהפעם זה יהיה אחרת, שעוד נסיון אחד ונצליח לנהל את זה. ההודיה בחוסר האונים היא הרגע שבו מפסיקים לשלם את המחיר של האשליה הזו.
חוסר אונים הוא לא חולשה
חולשה היא להמשיך להאמין למה שלא עובד. ההודיה דורשת אומץ אמיתי: להסתכל למציאות בעיניים ולומר, הדרך שבה הלכתי עד כה לא עובדת לי. בעיניי זו לא נקודת הסוף של הכוח, אלא תחילתו של כוח מסוג אחר – כוח שמבוסס על אמת.
מה נפתח אחרי ההודיה
כשמפסיקים להיאבק לבד, נפתחת אפשרות לבקש עזרה. פתאום יש קהילה, יש אנשים שהלכו בדרך הזו, ויש צעדים נוספים שמחכים. ההודיה אינה סוף הסיפור אלא הדלת שלו. אצל כל אדם היא נראית אחרת – לאחד היא באה במשבר, לאחר בשקט, ולפעמים היא באה וחוזרת כמה פעמים עד שהיא מתייצבת.
ומה איתכם, בני המשפחה
גם אתם יכולים להודות בחוסר אונים שלכם. לא הצלחתם לגרום לו להפסיק, לא הצלחתם לשמור עליו מעצמו – וזו לא מחדל שלכם. הרגע שבו משפחה מפסיקה לנסות לשלוט בבלתי אפשרי הוא הרגע שבו היא יכולה להתחיל לעשות את מה שאפשרי: לקבל ליווי, ללמוד, לבנות גבולות.
אם אתם עומדים בפתח הדרך הזו, אני מזמינה אתכם לשיחה. הצעד הראשון הוא הקשה מכולם, ולא חייבים לעשות אותו לבד.